תפילת השלווה

אלי, תן בי את השלווה 
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים
                                                              

המחבר המקורי של תפילה זו אינו ידוע, אך התיאולוג ריינהולד נייבור עשה בה שימוש באחת הדרשות שלו ב-1930 וכך נשארה קשורה בשמו. קבוצות האלכוהוליסטים האנונימיים אימצה אותה כחלק מהפרוטוקול המוצג בכל פגישה וכך עשו גם קבוצות אחרות המטפלות בהתמכרויות, כמו המכורים לסמים, קניות או אכילת יתר.

התפילה מבקשת את השלווה לקבל את אשר אין ביכולתנו לשנות. בהתבוננות נבונה, נוכל, למשל, להכיר בכך שיכולתנו לשנות את זולתנו היא קטנה מאוד. הקשיים הרבים שבהם אנו נתקלים כשאנו רוצים לשנות את עצמנו מעידים על גודל המשימה.

תפילת השלווה היא מפתח לאחריות אישית. אין לנו באמת יכולת לשנות שום דבר חיצוני, קרי המציאות. המציאות תמיד מנצחת. אנו יכולים לשנות רק את הפנימי. בפנימי הכוונה למשמעות שאנו נותנים לדברים החיצוניים, יהיו אשר יהיו. הפנימיות לעולם ניתנת לשינוי, אנחנו הבעלים היחידים עליה. החיצוני משתנה רק כשהפנימי משתנה ולא רגע אחד קודם. אם איננו מרוצים פנימה, כל חיצוני יעורר בנו התנגדות. אדם מסוכסך עם עצמו ימצא פגמים גם בגן עדן.

ההכרה שאנו עושים מאמצים חסרי תוחלת כדי לשנות את ההיבטים החיצוניים של חיינו, משחררת אותנו לעסוק בעיקר – לשנות את גישתנו והתנהגותנו.
לשם כך דרוש אומץ.

שנו את הפנימיות, החיצוניות תבוא בעקבותיה

השלווה מגיעה כאשר אנו מסכימים לקבל את אשר אין ביכולתנו לשנות בעצמנו. המעלות שלנו, החסרונות שלנו, המראה, הדיבור, ההתנהגות – מה מאלה ניתן לשנות? ואת מה עלינו לקבל בשלווה גם אם אין הדבר מוצא חן בעינינו כלל וכלל?

"האומץ לשנות את אשר ביכולתי" קורא לנו להתעורר. להפריד בין העיקר לטפל, בין החשוב לטריוויאלי, בין מה שניתן לעשות לבין מה שהיינו רוצים שיהיה, בין הפנטזיה למציאות. כשאנו מתבוננים בכנות בחיינו, אנו יכולים לגלות היכן יש צורך לקבל בשלווה והיכן אנו יכולים לעשות דבר מה כדי לעזור, לשפר, ללמוד ולצמוח. ההפרדה בין הרצוי למצוי, בין היכולת שלנו האמיתית למדומה היא חיונית לחיים טובים.

המעמיק והמיישם את תפילת השלווה מביא איזון והרמוניה לחייו וחוסך מעצמו צער ואכזבות מיותרות.

כשאנו פונים פנימה - האומץ מתגלה לנו. אנו רואים בבירור את כל ההתניות שעיכבו אותנו מלהיות מי שאנחנו. התנאים לאושר הבלתי אפשריים שהצבנו לעצמנו, הרצונות הילדותיים שהמציאות תתנהג לפי השקפתנו, השאיפה שכולם יהיו כמונו – כל אלה יעזבו אותנו ויפנו מקום שקט לקבלה. ואז יתעורר האומץ לשנות את אשר ביכולתי – את עצמי.

בכניסה לביתו של עזאם עזאם בכפר מראר תלויה תפילת השלווה. האיש האמיץ הזה בילה שמונה שנים בכלא המצרי, בבידוד, בתנאים קשים ביותר, כלוא על לא עוול בכפו. אך הפלא ופלא, הוא שרד, ונשאר אופטימי. הוא קיבל את אשר לא ניתן לשנות, עשה את כל מה שביכולתו לעשות כדי לשמור על עצמו –על מנת לשמור על כושרו הגופני הוא השיג חבל והתאמן מידי יום עד שהגיע ל-18000 דילוגים ביום! ועל מנת לשמור על כושרו הנפשי הוא דאג לשמוע רדיו, לקבל מכתבים מפורטים מאשתו וילדיו וסרב להביא על עצמו מחשבות של ייאוש וצער .

בכל מצב המבקש פתרון, בכל מקרה שמטריד – התפילה עשויה לענות על השאלה. מה לקבל, מה לשנות, מתי נדרשת שלווה ומתי זה הזמן לפעול באומץ. על כן את התפילה יש להעמיד במקום גלוי לעין ולקרוא אותה לעיתים קרובות ככל שניתן.

אחרי השלווה, האומץ והתבונה אפשר להוסיף גם את המשפט "ואת חוש ההומור כשאין לי את התבונה...”